סינדי שרמן היא צלמת ואמנית אמריקאית, הידועה בעיקר בשל הפורטרטים הקונספטואליים שלה.

הסדרה הידועה ביותר שלה היא "Complete Untitled Film Stills", הכוללת 69 צילומי שחור-לבן, אשר מכוונים לחתור תחת סטריאוטיפים של נשים בתקשורת. ב-1995 זכתה שרמן במלגת מקארתור, וב-2013 הוענק לה דוקטורט לשם כבוד מטעם המכללה המלכותית לאמנות בלונדון. היא כלת פרס וולף לאמנות לשנת 2020 על "שהגדירה מחדש את תפיסת האמנות הנוצרת באמצעות מצלמה".

בעבודותיה, מציגה שרמן צילומים שבהם מופיעה דמותה, אך הם אינם דיוקנאות עצמיים במובן המקובל. שרמן יוצרת סדרות של צילומים בהן היא מופיעה כשהיא מחופשת, או מוצבת בתוך סיטואציה מבוימת. בצורה זו היא חוקרת סטריאוטיפים נשיים, ומעלה שאלות בדבר האופן שבו המבט לוכד ומלכד את דמות האישה. בצילומיה היותר מאוחרים, היא אף משתמשת בבובות כדי לייצג את הדמות שלה.

במאמר בשם "cindy Sherman; me myself and I", מסופר רקע על חיה של שרמן, דיאלוג איתה על התצלומים שלה ועוד.

שרמן התגלתה מגובשת לגמרי בסצנת האמנות של ניו יורק בראשית שנות השמונים עם סדרת תמונות סטילס ללא שם. זה היה מושג חדשני להפליא - צילומים מגורענים של סרטים שלא היו ולא נבראו, שנוצרו בכאב כזה וידיעה שהרגישה שהם חייבים להעשות. היא הייתה חלום עבור פרופסורים ללימודי תרבות ברחבי העולם- מעטים מהאמנים שאימצו את הסתירות הפנימיות שלהם כל כך בקלות. היא צילמה את עצמה ויצרה תמונות שהן "כל דבר חוץ מדיוקן עצמי"; תמונות שיצאו נגד "החוכמה" המקובלת אז, לפיה המצלמה לעולם לא משקרת - המצלמה שלה תמיד שיקרה. באמצעות "הרמאות" שלה, שרמן חיפשה אמיתות לגבי זהות, פגיעות וכוח. הפמיניסטיות תבעו אותה כשלהן, וכך גם הפוסט-מודרניסטים, הפוסט-סטרוקטורליסטים ועוד. אבל לא היה שום דבר "נקי" באמנות שלה. עבודתה של שרמן הייתה תמיד רעש של רעיונות תוססים.

היא גדלה בלונג איילנד, ניו יורק, הקטנה ביותר מבין חמישה ילדים. הצעיר הבא היה מבוגר ממנה בתשע שנים, ושרמן הרגישה שהיא לבדה.

איש במשפחתה לא חשב שההתחפשות שלה מוזרה. למעשה, איש לא העיר לה על כך. הם פשוט שמחו שמצאה עיסוק לעצמה. כאשר נשאלה שרמן האם התחפושות היוו אמצעי בריחה, השיבה כי "זה חלקית נכון, אבל אם להיות פסיכולוגית באמת, זה היה חלקית גם 'אם אתה לא אוהב אותי ככה, אולי אתה אוהב אותי ככה?, או שאולי אתה אוהב את הגרסה הזו שלי?".

כמובן שיש בעבודה שלה יותר מלהתחפש. בעוד שהיא מתנגדת לפרשנות דוגמטית (מבוססת על דוגמות), היא מקבלת שכל כך הרבה מעבודתה היה בחינת זהות ומגדר. שרמן טוענת כי התעסקות בזהות ומגדר נעוצה בבלבול ילדותה, ובאבולוציה הפוליטית של שנות השישים והשבעים. כנערה היא הייתה אובססיבית למראה שלה. "כשגדלתי צפיתי בכל הנשים הזוהרות האלה עם כל האיפור והציצים המחודדים שלהן. הייתי מאפרת את עצמי כל יום בשנה כי חשבתי 'טוב, אתה אף פעם לא יודע מי הולך להקיש בדלת'. החלקתי את השיער שלי למרות שהשיער שלי היה די חלק, ואז עברתי תקופה שהלכתי לישון עם תלתלים גדולים נהדרים. אבל לא יכולת להשיג גלילים שהיו מספיק גדולים, אז היינו שוטפים פחי מיץ תפוזים ואפילו את פחיות מיץ העגבניות הגדולות, ועוטפות את השיער סביב זה כדי שיהיה קצת מתולתל. אני זוכרת שניסיתי לישון עם התלתלים האיומים האלה בשיער שלי".

במכללה למדה שרמן צילום, ונכשלה בבחינה הראשונה. היא ראתה את עצמה אמנית שהמדיום שלה היה צילום, אך הסובבים אותה תפסו אותה כנעולה בדעה שלה. עולם האמנות לא התעניין בצילום ואילו עמיתיה הצלמים לא התעניינו באמנות. שרמן החלה לצייר, והיתה "מעתיקה" טובה. באופן מסוים, היא אומרת, זו המיומנות שלה כצלמת - היכולת לשחזר דברים שראתה. "אני טובה בלהשתמש בפנים שלי כמו בבד... אני אראה תצלום של דמות ואנסה להעתיק אותם לפנים שלי. אני חושבת שאני באמת חדת הבחנה, חושבת איך אדם מורכב, רואה אותם ברחוב שמה לב לדברים העדינים שגורמים להם להיות הם".

הגברים בחייה של שרמן "מרחפים" על רקע עבודתה כמו רוחות רפאים. לעיתים נראה שהם היו ממש משתפי פעולה; שותפים שותקים בעבודה. בוחנים את הצילומים המוקדמים ביותר - סדרת סטילס הסרטים שלה - היא מסבירה בדיוק איך הם התרחשו. "צילמתי גליל סרט אחד ואולי ששה צילומים, כי לא ידעתי שהם הולכים להמשיך, וכולם היו אמורים להיות אותה שחקנית אבל בשלבים שונים בקריירה שלה, כך שבחלקם חשבתי שהיא "תמימה" מבוגרת יותר, אבל היא מנסה להיות שוב התמימה בצעירותה, ואז פיתחתי את הסרט בכימיקלים שהיו חמים מדי, כך התצלומים יוצאו מאוד גרעיניים,, כי רציתי שהם ייראו כמו הדפסים זולים, לא אמנות; משהו אתה יכול למצוא בחנות חסכונית עבור 50 סנט". סטילס הסרט גדל משם. יותר פאות, יותר תלבושות, יותר מיקומים. "תמיד צילמתי איפה שגרתי, ואז ביקרתי אצל חברה בחוף הים, אז צילמתי שם כמה תמונות, ואז סידרתי את הדירה שלי כדי לגרום לחדר השינה להיראות כמו חדר במלון, ואז רציתי לעשות משהו בחוץ, אז עם החבר שלי לקחתי כמה בגדים במזוודה הסתובבנו בעיר ברכב המסחרי שלו והייתי אומרת 'אוקיי, עצור כאן - זה נראה כמו מיקום טוב', והייתי נכנס לדמות והוא היה מצלם, והייתי אומרת, 'אוקיי, תתקרב או תעמוד שם'". לפעמים, שרמן מכוונת אחרים לצלם אותה, אך באופן כללי היא מצלמת את עצמה לבד בעזרת מראות. כל התצלומים שלה חסרי כותרת - דרך נוספת "להרחיק" את עצמה מהתמונות.

ביצירותיה החדשות שרמן חשופה יותר מכפי שהייתה אי פעם. אין תותבות, אין איפור, לא הרבה תחפושת. בכל זאת, עם המניפולציות הדיגיטליות העדינות שלה, עדיין קשה למצוא את שרמן האמתית בתמונות האלה.

למעשה, היא אומרת, מאז הימים שהייתי בהם סטודנטית עבודתי לא עסקה בסינדי שרמן עצמה, אז- צילמתי את עצמי בעירום. "לצורך הפרויקט הייתי צריכה להתמודד עם משהו קשה. משהו שלעולם לא הייתי רוצה לעשות. "מאז, היא הצליחה לככב בתמונות שלה מבלי להסגיר דבר- "אני לא מתכוונת לחשוף את עצמי".